התיעוד של הפינגווין כבר רחב מספיק בהיקפו בכדי שתהיה לו נוכחות מיתית בשיח התרבותי הישראלי. מה שהספר של אריאל חושף, באופן מפתיע והפוך מהציפיות, זה לא שהמיתוס מופרך או לא נכון, אלא שהאמת היומיומית בשטח היתה מדהימה אף יותר ממה שהורגלנו כבר לשמוע.
גלעד מלצר מתוך כתבה ב"הארץ" 14מאי 2014
את "אנשי הפינגווין: ההיסטוריה הסודית של תל אביב" שיזם, כתב, צילם וקיבץ אריאל סמל (את רוב הכסף להפקה הוא גייס בקמפיין אינטרנטי, ובאינטרנט גם נמכר הספר הזה) אפשר לראות, אם כן, מצד אחד כאלבום זיכרון הפוך, אלטרנטיבי, מתריס לרוח התקופה. זה גם געגוע למקומות ולאנשים שהשתוקקו למשהו אחר מהסאונד החביב והמתקתק של ארץ ישראל הישנה והטובה, שהלך בשדות של אספסת ודם.
צריך להתייחס לקריאה־התבוננות בספר היפהפה הזה לא רק במבט הנוסטלגי הבלתי נמנע, אלא גם, וחשוב מכך, כ"חלק קטן במכלול שאינו פסיבי ואיננו מנציח את העבר כדבר סטטי אלא כדבר דינמי שממשיך להעצים אותנו כאן ועכשיו. וסיפרנו לבנותינו ולבנות בנותינו כפי שנאמר".
