Menu
התיעוד של הפינגווין כבר רחב מספיק בהיקפו בכדי שתהיה לו נוכחות מיתית בשיח התרבותי הישראלי. מה שהספר של אריאל חושף, באופן מפתיע והפוך מהציפיות, זה לא שהמיתוס מופרך או לא נכון, אלא שהאמת היומיומית בשטח היתה מדהימה אף יותר ממה שהורגלנו כבר לשמוע.
אנחנו יודעים שבמדינות מתוקנות, סליחה על הקלישאה, התיעוד של תת-תרבויות באופן כללי ושל הפאנק והז’אנרים שיצאו ממנו באופן נקודתי, רחב מאד. קיימת היסטוריפיקציה שלמה של סגנונות, תקופות, להקות, אלבומים, מקומות, סצנות, שמופיעה בספרים, סרטים תיעודיים ודרמטיים, מחקרים וכנסים אקדמיים. יש קבוצות פייסבוק שמאגדות אקדמאים שחוקרים פאנק, קבוצות על ספרי פאנק ועל פנזינים מחתרתיים. בישראל קיימת היסטוריפיקציה מצומצמת של תופעות שחורגות מהנראטיב הישראלי המוכר לעייפה. בעשור-שניים האחרונים, ובמידה רבה כתוצאה ישירה של פירוקו ההדרגתי אך בלתי הפיך של כור ההיתוך הבן-גוריוני (לטוב ולרע) מופיעים יותר ויותר מבטי על ומבטים לאחור ששופכים אור על הסדקים הראשונים שנוצרו במונולית הציוני משהתנוון האלמנט האוטופי שבו. את האור הזה שופכים נציגים של סקטורים מכל המעמדות הכלכליים והאתניים, מכל המחנות הפוליטיים, מכל הנטיות הג’נדריות, כל אחד מהם נעמד על רגליו ותובע את זהותו ומוציא את עצמו החוצה מהכלל, עד כדי כך שהכלל, המרכז הזה, הפך בעצמו לסקטור.
ההיסטוריפיקציה של תקופת הפינגווין, והתרבות, הזהות, המוסיקה והאסתטיקה שהקיפה את המועדון בולטת באופן טבעי בדיוק כפי שהיא בולטת סביב תופעות מקבילות בארצות אחרות וזאת מכיוון שברמה הסוציולוגית, רבים מהאנשים שלקחו חלק ביצירת התרבות הזאת, היו עדים לה או צרכו אותה מהצד, המשיכו בבגרותם לתחומים מחקריים ו/או יצירתיים, ולכן הם מקדישים זמן וחשיבות רבים יותר מהרגיל למבט לאחור ולנסיון להבין מה בדיוק קרה שם. מה היה טבעו של הדבר הזה שנכנסנו לתוכו ויצאנו ממנו אנשים שונים, לנצח. או שבעצם לא יצאנו מתוכו מעולם. לא כי אנחנו תקועים בעבר או מתרפקים עליו, אלא כי העבר תקוע בנו: אנו נושאים אותו איתנו, הוא מעצב את ראיית העולם שלנו, הבחירות שלנו והמעשים שלנו, ולכן איננו מונח אי שם מאחור, אלא נוכח בהווה וממשיך לעבוד דרכנו כל הזמן. המבט לאחור, לפיכך, איננו נוסטלגי, וגם אם יש בו אלמנט כזה (זה בלתי נמנע להיזכר שוב ושוב ברגע החסד של הטרנספורמציה, בדיוק כפי שקריאה בהגדה בפסח עושה זאת כדי להדגיש ולהבין את ההווה ולהתפתח אל העתיד על בסיס השינון הנשנה של הנס שהתרחש) הוא חלק קטן במכלול שאיננו פאסיבי ואיננו מנציח את העבר כדבר סטאטי אלא כדבר דינאמי שממשיך להעצים אותנו כאן ועכשיו. וסיפרנו לבנותינו ולבנות בנותינו כפי שנאמר
לספר של אריאל יש חשיבות אינדיווידואלית וייחודית בתהליך הזה. ראשית כל זהו התיעוד הראשון מסוגו שמתמקד בצילום, ודרכו פותח צוהר אל ההוויה והאסתטיקה היום-יומית של הפינגווין מנקודת מבט של אינסיידר, חבר בשבט. כבר קיבלנו תיעודים חלקיים או שונים במהותם של התקופה, בסדרות טלוויזיה, סרטי תעודה, קומץ סרטי קולנוע ולאחרונה גם תיעודים ספרותיים. כבר התגבשה קבוצה של “יוזו’אל סאספקטס” אליהם פונים מפעם לפעם כדי לשמוע עדות מיד ראשונה, וכמובן, הרשת מלאה בהקלטות לא רשמיות ובתיעודי הופעות. אבל זהו תיעוד ראשון מסוגו גם בהיקף וגם בכך שהוא מגיע מבן שבט מן השורה, ולא ממישהו שהתפרסם בזמנו או לאחר מכן.
בתור מישהו שטעם את ה”מחזור הראשון” של הפינגווין רק בקצהו מאחר שבזמן אמיתי הייתי צעיר מדי ופרובינציאלי מדי מכדי לצאת לבלות במקום על בסיס קבוע, והייתי עד לסצנה רק בעיתות הנדירות בהן הגחתי ממושבתי המשמימה רעננה כדי לראות הופעות חיות, אני משייך את עצמי למחזור השני, שהתחיל לבלות במקום בחצי השני של שנות השמונים. ככזה, אני מודע, ובמידה רבה משועשע, מהשיח הפז”מניקי ההו-כה-ישראלי בין נציגי מחזורים שונים. המחזור הראשון מתעקש, “לא היה כמו ההתחלה”. ובעוד שאני דואג, בפורומים אלו או אחרים, לתעד ולדבר על מה שבכל זאת כן היה בפינגווין אחרי “תור הזהב” המוכר והמתועד, אני חייב להודות שדרך הצילומים בספר של אריאל הבנתי בפעם הראשונה משהו מעבר לעצם החלוציות של מקימי “מדינת הפינגווין”: אני מזהה בדיוק את המקומות בהם אכן התרחש משהו שלא חזר על עצמו מאז, ובמידה בה חזר, הוא התאפשר אך ורק בזכות אותו רגע מכונן: קודם כל, תוצר הלוואי הראשון של עצם היות ראשון הוא ההיתפסות על ידי הסביבה כעב”מ, ולא כאיום על הסדר הקיים. במלים אחרות, לוקח זמן עד שתת-תרבות מתוייגת כקבוצה מובחנת על ידי התקשורת ובעקבות זאת על ידי הציבור, ורק משהפכה לקבוצה מוגדרת היא מופיעה על הרדאר הבינארי של הקונפורמיסטים: משלנו או לא משלנו. ידיד או אוייב. כמובן שאחרות, גם טרם שקיבלה תג שיוך, מותקפת באשר היא, ואני מתכוון מותקפת פיזית. הפאנקיסטים הראשונים של לונדון היו חוטפים מכות כל הזמן, ולפני שהחלו לפתוח מקומות משלהם, היו מסתתרים בחללים אאוטסיידריים שקיבלו אותם: מועדונים של גייז ולסביות, או מועדוני רגאיי ודאב. גם הפינגוויניסטים הראשונים הותקפו פיזית ומילולית, אבל לפעמים כשהגיחו לרחוב באור יום, ההלם של הבוהים בהם הספיק כדי לאפשר להם לעבור בתווך כדוגמני ודוגמניות מסלול ולהיעלם לפני שמישהו התעשת מספיק בכדי להגיב. וכך, סביב הבונקר של המועדון עצמו, עשו בעיר כבשלהם וטוו מעליה רשת גותית של קורי עכביש מנצנצים, קווי אנרגיה שחיברו בין רחוב יהודה הלוי ורחוב לינקולן (הפינגווין והליקוויד) בתוכם הילכו כבחלום. ומה שאפשר לראות בתמונות של אריאל שלא ראיתי בהמשך של שנות השמונים זה סטייל מוחצן יותר, אצילי יותר, מעודן יותר ונועז יותר. מלאכים בשמי תל-אביב שעליהם שומרים, כשצריך, פאנקיסטים קשוחים ומרתיעים.
חשוב להדגיש זאת: בתור מי שהתבגר כפאנקיסט ובילה בפינגווין בחצי השני של האייטיז, אני מביט בתמונות של אריאל ואומר לעצמי, אני לא מאמין שאנשים התלבשו ככה בתל-אביב. ראיתי את הסרט “עורבים” וחשבתי שמדובר בדרמטיזציה של מה שהיה באמת, וטעיתי. באמת היו חבורות וקומונות, ערי-מקלט זעירות בתוך העיר. וכמו שיש סבתות שהבתים שלהן שרו באוטונומיה אירופאית מנותקת מצבריות התכלת העזה שבחוץ, כך היו פינגוויניסטים שחיו בניו יורק, לונדון, ברלין מיניאטוריות. אני מביט בתמונות ואומר לעצמי בלב, פאק זה נראה כמו ליקוויד סקיי רק אמיתי. המיתוס התקשורתי המיינסטרימי של הפינגווין הוא שטוח, שכפול של מובלעת ההיפים מהערוץ הראשון של פנטזיית הסקס הסמים והרוקנרול של הסיקסטיז. נכון, היה שם את זה, אבל המימד הזה בודד באופן מלאכותי על ידי אנשים שלא היו מסוגלים להבחין בדרך בה הפאנק, הגל החדש והניו-רומנטיק לקחו את זה צעד אחד קדימה, בראש ובראשונה ביחס למיניות ולג’נדר. בצילומים של אריאל יש עירום נשי וגברי, הטרואי והומואי. הכל מתערבב, הכל מותר, והכל אפשרי. הוא מספר איך בחורה יכלה לצאת עירומה מהמקלחת באחת הקומונת הפינגוויניסטיות ואף אחד לא עשה מזה עניין, וזאת במקרה שדעתו הוסחה בכלל. התקיים מרחב אוטופי כפול: מיניות נשית או הומואית שלבלבה בחלל שהגן עליה ושמר עליה, וגם א-מיניות ואנטי-רומנטיות שמרדה בפטריאכליות ובמאצ’ואיזם, הן הפלמ”חניקי והן הרוקנרולי. צילומי העירום לא מסגירים מבט גברי מחורמן אלא פותחים צוהר לעולם פייתי, ילדותי במובן הקודם להתבגרות מינית מצד אחד, ורוחני במובן החי בהזייה משוחררת מכבלי הגופני והחומרי מצד שני. כה יפה וכה שברירי ומוקף בפאנקיסטים-מגנים, אגרסיביים, תוקפניים ואלימים אבל רק כלפי העולם החיצוני, לעולם לא כלפי בני שבטם העדינים. כמעט מיותר לציין שבניגוד לתל-אביבים הנורמטיביים שחטפו טראומה בלבנון ומצאו מזור מהברוטליות המזרח תיכונית באפלת הפינגווין, החבורה שאריאל מתעד לא ראתה את הצבא ממטר. אצל חלק זה היה בהכרה, אבל נדמה שבשביל הרוב זה פשוט התקיים על פלנטה אחרת, בעלת אטמוספרה עויינת בה היו נחנקים מייד. ואכן, אין זה מפליא שרבים מיוצאי הגרעין הראשוני הזה השתגעו, מתו, התאבדו, חזרו בתשובה. הפאנק הקשוח והריאליסטי ביותר באפוקליפטיות שלו עדיין היה מעודן יחסית ליום-יום הישראלי. קל וחומר בני השבט שקורצו מחומרים עדינים בהרבה. ערפדים בשמש
כל זה כבר לא היה, אני מודה, כשהגעתי לפינגווין בעצמי. המקום כבר הוגדר ותוייג, והמבקרים בו היו כבר למודי קרבות, ולכן, בדיוק כמו המעבר מהגל הראשון, התיאטרלי-קבארטי של הפאנק, לגל השני הפוליטי-מיליטנטי, כך גם הפינגווין מיצב את העמידה האחידה שכנגד במדים השחורים איתם הפך מזוהה. שלב הכרחי ויפה כשלעצמו, אבל כזה ששרוי במאבק מודע ולפיכך מסווה חלק מנוצותיו הטווסיים הססגוניים מאחורי מדים. שלב הכרחי של התבצרות והגדרה-עצמית שאיפשר דברים יפים שיקרו בהמשך, אבל זה כבר סיפור אחר.
הספר הזה מתעד את התעוזה והנכונות הטוטאלית לחיות הוויה שהיתה הראשונה שקרעה את עצמה לחלוטין מהישראליות, שאימצה בגאווה את תווית הבועה האסקפיסטית שהוטחה בה, ושבמבט לאחור אני יכול לזהות בה הבנה אינטואיטיבית ואינסטינקטיבית שבמובן בו אכן היתה בועה, היא דומה בעיקר לבועה של מערב ברלין לפני נפילת מסך הברזל: בועה מחוסר ברירה ומתוקף אילוצים פוליטיים לתוכם נולדנו ואליהם הושלכנו, שבתוכה בנינו משהו שהמילה בועה פשוט לא מתאימה לו: מדובר היה בשילוב בין שני אלמנטים: קודם-כל, שדה-כח מגונן מהבנאליות החורכת של החוץ הפוריטני (אריאל מרבה לאזכר בשיחות ובראיונות את האסתטיקה של “אניצי הקש” הקיבוציים-התיישבותיים, המדבר האסתטי בתוכו ולעומתו לבלבה האסתטיקה העשירה, הדקדנטית-אריסטוקרטית של הפינגווין, ממלכה גולה של דחויים בכל מישור אפשרי: כלכלי, משפחתי, תרבותי, חברתי, ובמישור החשוב מכל: מישור המשמעות – התחושה שכל הסובב אותך מעליב אותך בכיעורו, טיפשותו, אלימותו ועליבותו. התגובה לעלבון הזה היא התקוממות אסתטית ולא פוליטית, בטח שלא במובן של השקפות עולם מסודרות ו”אחראיות”, משהו שנתפס בפני עצמו כחלק מהחוץ הדכאני. כמובן שבגלל שהיתה זו התקוממות אסתטית (שהתבטאה בשילוב של סאונד אנד ויז’ן, מוסיקה ומראה) ראשונה מסוגה בישראל בעוצמת קריעת הקרע מכל מה שסבב אותה, היו לה משמעויות והשלכות פוליטיות קריטיות בחשיבותן (אני לא הראשון ששם את האצבע על ההקבלה בזמן בין ייסוד הפינגווין ומלחמת לבנון הראשונה, המלחמה הראשונה שלא היה סביבה קונצנזוס. עדיין לא קיים מספיק תיעוד של היחס ההדדי בין שני רגעים מכוננים אלה. אנחנו גם יודעים איך תיסלם, בנזין ומשינה הוציאו את ההוויה הזאת החוצה בתרגום שישראלים הבינו), אבל את זה התחלנו לנתח ולהבין רק אחר-כך.
האלמנט השני שמתנער מדימוי הבועה הוא שמדובר היה בסצנה שלא סתם הושפעה מדברים שקרו בלונדון, ברלין וניו-יורק ולא סתם חיקתה אותם, אלא פעלה לצידם בזמן אמיתי, כלומר היתה סצנה שווה בין שווים שייצרה גוף עבודה מוסיקלי, אמנותי ותרבותי ייחודי משלה ושלפיכך תיפקדה לא כבועה, אלא כצינור, כרכבת אווירית מטאפורית תרבותית-אסתטית שכאמור הבינה ללא יכולת או צורך לנסח זאת למלים או להצהרות שאין כאן אסקפיזם כלל וכלל: אתה לא יכול לברוח ממה שמעולם לא היית חלק ממנו, ממה שהקיא אותך החוצה. הסצנה הגלובלית שהפינגווין התחבר אליה היתה מורשת אמיתית ואותנטית הרבה יותר מהאתוס הישראלי עליו חונכנו. ואני מתכוון לכך ברמה הקונקרטית ביותר: בוהמיינים ודיסידנטים יהודים לקחו חלק משמעותי בהיסטוריה של האוואנגרד האירופאי והאמריקאי לאורך העידן המודרני כולו, מהמודרניזם הפוליטי והתרבותי של המאה ה-19 ועד לפאנק עצמו. הציונות עצמה היא תנועה אירופאית למהדרין, ולכן נסיונותיה שלה לייצר מיתוס קדמוני שמחבר אותה אל ארץ האבות הוא מופרך ובועתי יותר מכל דבר שקרה בפינגווין. הפאנק שייך לנו ואנחנו שייכים אליו, עובדתית. החיבור דווקא אליו, לפיכך, איננו קפריזי או מקרי אלא מהותי וחודר עמוק לתת-המודע היהודי שלנו אותו התאמץ החינוך לזהות הישראלית החדשה למחוק. אני נסחף? אולי. הגיע הזמן להפוף דף ולהביט בתמונות.